דפנה (לוי) לב - עלי דפנה ספורט ותזונה

הצילו אני בדיאטה
המדריך למטפל ולמטופל:

מכשולים בדרך להצלחה בדיאטה עלולים לנבוע מהבנה לא מדוייקת של מפת האחריות,
על מי מוטלת האחריות לרדת במשקל?
להקפיד על התזונה?
ללכת לספורט למרות ש"לא בא" ?
כמובן על מי שלקח על עצמו את תהליך הדיאטה...
נשמע פשוט וברור...מתחת לפני השטח העניין נהיה קצת מורכב.
כאשר קשה לאדם לעשות דיאטה לבד, וזה קורה לרוב הגדול של האנשים.
אותו אדם יינסה לגייס את הסביבה התומכת שלו או את הדיאטנית / תזונאית...
במאמר זה נדבר על תמיכה מקצועית של התזונאית...

של מי הדיאטה הזו שלי או שלך?

תפקיד המטפל והאחריות על הדיאטה זה עניין לתאום ציפיות הכרחי.

יש מטפלים שבוחרים "להציל" את המטופלים מהקשיים, מהבעיות וההתמודדות, וזה נפלא
כשברור שהפעולה היא הצלה.
יש מטופלים שמבקשים את ההצלה.
אני חושבת שהצלה היא תקופה קצרה עד ההדרכה.
עצם הטיפול הוא הדרכה.

בטיפול אני משתחררת מהצורך להציל את המטופל מההתמודדויות, מהשיעורים, מהאתגרים.
מהר מאוד במקום טיפול התהליך הופך לטיול.

בטיול אני מדריכה את האדם שבחר בי על מנת להדריך אותו לדרך חדשה.
אני מרשה לעצמי לאפשר לך להיות אחראי/ת על החיים שלך.
אני נותנת לך את ההרגשה שכמו  שיצרת את החוסרים - מחלות תסמינים,
 ואת העודפים- שומנים וחומרים אחרים,
כך גם תוכל להתיר אותם, לתקן, ליצור חדשים -אחרים -טובים.
איך? בעזרת הדרך הנכונה ביותר עבורך.

אני רוצה להראות לך את הדרך להחלמה, את הדרך ליצירה חדשה, של תאים בריאים, של הרגלי אכילה טובים,
 של השקפה על תהליכים שתומכת בחיים.
אני רוצה להדריך אותך בדרך שתעזור לגוף שלך להתחדש לפי תנאים חדשים.
הדרך מתגלה בטיול המופלא שאנחנו עושים כחלק מההבראה.

טיפול לעומת טיול
הטיפול באחרים באופן כזה של מתן פתרון לבעיות, דאגה לחייהם, ולקיחת אחריות מהם,
עלולים להביא את המטפל לגזל.
גזל? מילה קצת חזקה מדי, לא?
לא- אנחנו בטעות עלולים לגזול המאדם את ההזדמנות לעזור לעצמו בעצמו, כשאנחנו עומדים לצידו.
והכל בשם הכוונה הטובה ובטעות גמורה.

המאמר הזה רוצה להציף את הבעיה ולתת הסתכלות נוספת למטפלים / מדריכים דווקא.

מטפלים שכל כך דואגים למטופלים ולאנשים אחרים שלוא דווקא ביקשו להיות מטופלים, שוכחים לעשות הפסקה
ולחשוב על מיקומם בסאגה הטיפולית.

האם אותם מטפלים כל כך בנתינה עד כי לא השאירו מקום למחשבה כמה אנרגיה הוציאו בטיפול?
האם כשהמטופל הולך מהקליניקה הם מרגישים מרוקנים? עייפים ? מותשים? אולי כועסים?
כועסים על עצמם /על האחרים שהיה כאן מעבר אנגטי עצים (מדי?)...

כשמטפלים "מצילים" מטופלים הם עלולים להפוך לקרבן - בטעות כמובן.
 עלול להווצר דפוס בו המטופלים ממשיכים לייצר בעיות דומות
על מנת ש"נציל" אותם.
המשימה שלנו המטפלים היא, ללמוד לזהות מתי אנחנו עוזרים לאחרים
מפני שאנו מבינים כי אין להם את היכולת והכוח כרגע לפתור בעצמם את בעיותיהם.
עלינו להיות מספיק ערניים כמה ואיך הם משתמשים בכלים שאנחנו להם נותנים.
לדעת שהמטרה בטיפול היא לא הצלה אלא הדרכה.

כאשר אנחנו מרגישים צורך לעזור למטופלים בדרך ש"תציל" אותם, או תגזול מהם את השיעורים שלהם
עלינו לעצור!
יכול להיות שתשוקתנו לא עושה טוב להם, וגם לנו.
האם הצורך שלנו להרגיש טוב יותר  רק משום שעזרנו לאחר? לא משנה מה המחיר?

פתרון לסוגיה על "ההצלה"
עלינו לצאת מתוך הנחה כי לבני האדם יש יכולת לפתור לעצמם את הבעיות
אפילו אם כרגע איננו יכולים לראות איך הם יעשו זאת.
לדעת ולסמוך על ההנחה שאותו הכוח שעזר להם ליצור את האתגרים, יעזור להם לפתור אותם.

אז מה תפקידנו המטפלים / מצילים?
להיות מדריכים.
אנחנו נדריך את האדם איך ללכת בבטחה, ניתן לו את ההרגשה שהוא לא לבד בדרך,
נחווה את דעתנו על התובנה, נשקף לו את תבונתו ונדגיש את דרכו.
לעיתים אותו כוח שיצר אצלך אתגר, ויודע מה הפתרון, מתקשה להגיד לך בעצמו וצריך את המדריך כדי שיתווך.

אחת הדרכים החשובות ביותר לבני אדם לצמוח ולהתחזק היא לקחת אחריות על עצמם, על חייהם,
על התהליך שלהם.
יכול להיות שהנסיבות הן קשות, לא נעימות, ממש מרגיזות...וההתגברות עליהן יש בה התבגרות.

התנסות של בני האדם בתוצאות מעשיהם, מספקת להם את המוטיבציה ליצור שינויים בחייהם.
אם "נציל " אותם- בטעות נחליש אותם.
נמנע מהם את ההתפתחות שאותה הם צריכים, את הלמידה שבאה עם ההתפתחות.
אז נתפלא למה את אותה סיטואציה הם שוב יוצרים...?

הכל נשמע ערטילאי ? באויר? לא ברור ורוחני? בחלק ב' מחכות לכם דוגמאות מהקליניקה...

בינתיים השאירו את רשמכם ודעתכם על התופעה.


האם נתקלתם במטפל שאתכם הציל?
איך ההרגשה?
האם הייתה הדרכה?
עם מה נכנסתם ומה יצא?



עד חלק ב'...בריאות שלמה- מדפנה